יום השואה 2026. אחרי השביעי באוקטובר, תוך כדי מלחמה עם לבנון (הצפון בוער אם לא שמתם לב), תימן, איראן שני סבבים (והיד נטויה), זאני יודע שאנחנו כבר לא קורבנות. הצלקת של השואה היתה כל כך עמוקה שכעם החלטנו לא להיות חלשים יותר לעולם. אחרי כל הרדיפות שהעם שלנו עבר לאורך ההיסטוריה שלו, זה הגיוני. אם אנחנו לא נשמור על עצמנו ונהיה חזקים אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילנו. אז יש לנו את הצבא הכי חזק באזור (בעולם?), טכנולוגיה מטורפת שמפוצצת ביפרים של מחבלים, מערכות הגנה שגורמות לילדים (ולמבוגרים מאוד..) להאמין שבאמת יש שם איזו כיפה מברזל בשמים שפותחים אותה רק למטוסים.
אבל יכול להיות שהגזמנו עם הרצון הזה להראות כוח? יכול להיות שהרצון להיות חזקים מעוור אותנו? והאם חוזק נמדד רק בכמה פצצות מטילים על מ״ר מסויים? האם החוזק הזה דווקא גורם לנו להיות שאננים ולחשוב שאנחנו לא צריכים אף אחד, או אין עם מי לדבר, או מה אכפת לנו שתמשיך האלימות אנחנו יותר חזקים? האם החוזק הזה הפך למכשיר בידי פוליטיקאים כדי לייצר איזו זיקפה לאומית של עליונות?
לאורך כל ההיסטוריה האנושית אלימות הביאה לעוד אלימות. אחרי השביעי קל לפתור את הכל ב״צריך להשמיד אותם״, ב״עד הניצחון המוחלט״ וכל מיני סיסמאות ריקות שלעולם לא יתממשו.
אם לא נתעורר ונראה שאנחנו לא רק חזקים פיזית אלא מנטלית, נחזור להיות שוב קורבנות. כמו כל ספורטאי טוב, חוזק פיזי לבדו לא ינצח לנו את המשחק. אני יודע שבבחירות הקרובות אני הולך לבחור במישהו באמת חזק ואמיץ, שיציע דרך נוספת חוץ מאלימות. המנהיגים הטובים ביותר שהיו לנו ידעו לנצל את העליונות הפיזית לעליונות מנטלית (בשולחן המשא ומתן).